בלוג רביעי: חרדת נטישה/ חלק א’

בלוג רביעי: חרדת נטישה/ חלק א’

בואו נדבר על זה
עזבו אותנו, לא חשבו עלינו, לא דאגו לנו
תמיד אומרים ההורים רבים ביניהם והילדים סובלים
כל ילד חווה סבל אחרת, אצלי הסבל היה מתוך אותה חווית גירושין שחוויתי כמחסור בדאגה
למשל שלא באו לאסוף אותי בזמן מחברה
שלא שמו לב שמשהו לא בסדר איתי
שלא התקשרו אלי לבדוק מה שלומי שנסעתי לחול ולכל החברות שלי כן
שלא עזבו הכל כדי לתמוך רק בי
שלא נשארו בשבילי בתקופה שהכי הייתה צריכה את ההורים שלי

זה משפט שהייתי חוזרת עליו בזעם במשך שנים: אתם לא דואגים לי
אגרתי בתוכי כעס עצום, השדר הזה של ‘אתם לא דואגים לי’ צף ממני סביב משפחה כל הזמן
הריגשי לא היה אל אבא, כל ההאשמות היו כלפי אמא
כשאמא שלי הייתה קוראת לי לאכול הייתי מתעקשת שיכלה לקרוא לי לפני ובכוונה השאירה אותי רעבה
לפעמים הייתי עושה איתה מלחמת שתיקה, היא מדברת אלי ואני לא עונה
אמא שלי היא הדבר הכי טהור שיש, הכי חשוב בלב שלי, הכי יקר לי.
ואני יודעת כמה סבלה בגירושין, איך נאלצה לעבוד שעות רבות, לבנות חיים מאפס ולראות אותנו לעיתים רחוקות
ועדיין, תבעתי ממנה תשומת לב, התעקשתי על קטנות להוכיח לה שלא משנה כמה דאגה לי, היא לא באמת דאגה לי,
מתעקשת לזלזל בה, מתנקמת גם. אמא תמיד הייתה מכילה אותי.
כשהייתה שואלת אותי מה יש לך? או מבקשת ממני להסביר למה אני מרגישה ככה,
לא הצלחתי לדבר בלי להיחנק מדמעות ולא יכולתי לענות משום שהייתי מוצפת ברגשות של רחמים.. של מה עשו לי..

במשך כל שנות התיכון שלי השדר הארסי הזה נשאר, ביקורתי, טעון שלילי.
כל מה שרציתי היה להיות טובה, לחייך במשפחה, לקבל יותר תשומת לב ותמיכה ובמקום זה הצגתי רק זלזול.
‘למה אתם לא יכולים להיות כמו הורים נורמלים’ – לא חסכתי ביקורת מאף אחד שהיה לידי,
כך זלזול זה גם מה שקיבלתי בחזרה בסופו של דבר, שאני סתם היסטרית על כלום. ותכלס כן.
לא היה שום דבר במציאות שתאם מה שהרגשתי.
אותו שדר תפס מקום מרכזי בהרבה ריבים וסחט ממני אנרגיה, כל פעם הרגשתי חסרת אונים מחדש, והנזק היה בעיקר כלפיי.
כשדרשתי לקבל יותר באופן שמצהיר שאף אחד לא מטפל בי כמו שצריך, קיבלתי הכי פחות, הכי פחות מכל מה ששאר אחיי קיבלו.
זה הזיק לי, נלחמתי עם עצמי. ייסרתי את עצמי ייסורי מצפון על זה ועל חוסר יכולת להפסיק את ההתנהגות של להיות רעה, להזיק בכוונה, לנקום. שבאמת כבר לא הייתה מתאימה, הייתי כבר מתבגרת בתיכון.

עם השנים, חשבתי שהמצב השתפר, היו בתוכי המון מאבקים פנימיים. כל פעם שמרתי בפנים, שקלתי מילים, התאפקתי ודווקא הצלחתי.
אחותי עזבה את הבית ורצתה להתמקד רק בעתיד בלי להסתכל לעבר. הזדהיתי איתה וגם אני התחלתי להיות יותר עצמאית, זה היה בתקופה שסיימתי טירונות וביקשתי להיות בבסיס סגור, רחוק מהמשפחה ומהארס הזה שרודף אותי, הצלחתי להתרחק ממנו עד שחשבתי שבאמת הפסקתי עם זה, עד הבן זוג הראשון שלי.

 

הכל מהבית, שירלי בכור.