בלוג שני: תכירו את המשפחה שלי

בלוג שני: תכירו את המשפחה שלי

אחותי הקטנה מיד שאלה “אבא יהיה לך בריכה בבית החדש?” כשאבא הבטיח לה שכן היא הייתה מאושרת..
לא רציתי להרוס לה ושתקתי. אחי הקטן שאל “אבל איפה נגור” אף אחד מאיתנו לא עיכל, ואבא אמר לו שהכל שטויות, שזה ממש לא משנה עכשיו.
אני אפילו לא זוכרת אם אמא שלי נכחה בשיחה, רק שהקול של אבא היה מאוד קר.
דיברנו על שינוי כזה קיצוני מבלי לתת מקום לרגשות שעולים וכולנו שיתפנו פעולה עם ההצגה הזו, עובדת סוציאלית מגיעה לשמוע מה קורה איתנו ועדיין שימרנו את כל ה’טוב’ שהולך לבוא וכמעט ולא נתנו דגש לתהליך הכואב שאנחנו צריכים לעבור יחד.
ההורים שלי דאגו שזה יישאר ככה, רגיל. שקט.
שהכל יישאר בבית. מאז זה נהפך להרגל של שנים.

כמעט כולנו ביישנים מטבענו. וגם אחיי החלו להסתגר, כל מה שהיינו צריכים לעכל, עיכלנו לבד, כך גם הקשר בנינו האחים התרופף עם הזמן.
באיזשהו מקום, הבית כבר לא נשאר המקום הבטוח שהיה, ולא היה לי כיף לחזור הביתה כי כבר לא הרגשתי בנוח בבית שלי, אכלנו יחד ובקושי דיברנו, הפסקנו לשיר בסלון, הפסקנו לראות טלוויזיה יחד, אבל הכי קריטי – הפסקנו להתייעץ אחד עם השני.
אבא, אמא, אח שלי, 2 אחיות שלי ואני, כל אחד היה עסוק בכאב הפרטי שלו. וכולנו היינו בשקט.
לא שיתפנו ולא דיברנו על מה שהשני עובר. אשכרה כולנו עוברים את אותה חוויה ולא מעזים להגיד אותה בקול רם.
וממש ככה בהסכם שתיקה, אחותי ברחה מהבית וגרה אצל חבר שלה, כמעט ולא ראינו אותה באותה תקופה. היא לא הסכימה לשמוע מאיתנו, מאף אחד מאיתנו. אמרה שאנחנו הורסים לה את החיים.
אחותי השנייה פיתחה הפרעת אכילה קשה ונהייתה מאוד רזה, אחי החל להיות בן אדם כה רגיש שגם אם היית מעיר לו על חולצה שלבש כנראה היה מתחיל לבכות.. ואני? אתם כבר יודעים.
לקחתי על עצמי את הכאב של כולם ונהפכתי למתווכת. תפקיד שגבה ממני מחיר אישי כבד (הרחבה בבלוג הבא).

אם משהו ממה שאני עברתי נגע או נוגע בכם, תזכרו שכל משפחה עוברת הרבה טלאות והכל בידיים שלכם!
אנחנו לא דיברנו בפתיחות אחד עם השני, ותכלס מה יש להסתיר? מה שעובר עליך עובר על אחיך.
לכולם זה כואב אתם שותפים לאותו כאב שהמשפחה לא תישאר אותה משפחה – אז אל תתנו לנושא לדעוך ולהיות כאילו חלק נפרד מהמציאות, תתנו לו את המשקל שלו, תדברו על זה, תשתפו את התחושות שלכם, תאבקו בזה ביחד. ההתמודדות של כולכם היא אותה התמודדות,

אל תתנו לקשר המשפחתי ולבית שלכם להיות התמודדות נוספת, הבית אמור להיות חם ואוהב ומקום בטוח שם אפשר להרגיש מוגנים.
רק עכשיו, שאני כבר גרה לבד אני יכולה לדעת שלחזור הביתה מיום ארוך אמור להיות הקלה.
אל תבחרו להישאר במצב מעיק. אל תשאירו מילים מתחת לקרקע, אימרו אותם !
לא נעים לכם שלא משתפים אתכם בהחלטות? תבקשו להשתתף. אתם בוגרים והדעה שלכם חשובה.
אתם מרגישים שההורים זונחים אתכם ומרוכזים בעצמם? תשתפו אותם במה שאתם מרגישים וזה לא יקרה
יש משהו שאתם מרגישים שמסתירים מכם? פשוט תשאלו
לא נעים לכם שההורים מערבים אתכם במה שקורה ביניהם? אל תסכימו להשתתף
לא נעים לכם שההורים רבים ממולכם? תגידו להם
אתם מרגישים שאתם נחנקים? תבכו! תהיו חופשיים!

הכל מהבית, שירלי בכור.