הכל מהבית: “אין ברירה לאדם אלא להיות חופשי”- ז’אן פול סארטר

הכל מהבית: “אין ברירה לאדם אלא להיות חופשי”- ז’אן פול סארטר

לא כתבתי הרבה זמן, כבר תקופה ארוכה שאני לא רוצה שיראו אותי, שלא בא לי לחשוף, בא לי שהכל יישאר בפנים.
להיות מופנמת זה הרגל שכבר קשה להיפטר ממנו, מעטים הרגעים בהם אני מרשה לעצמי לעזוב את ההרגלים הקבועים של השגרה שלי ולהשקיע בעצמי.
אני חושבת על זה שלאורך היום אני רגילה להיות על אוטומט, על זה שאני לא זוכרת מתי הרגשתי משוחררת מחובות וחופשיה לעשות את מה שאני אוהבת, בקצב שלי.
זה לא מוזר שאני לא מצליחה למצוא זמן לזה?
מאז שהגיעה מגפת הקורונה, אנו עוברים תקופה מטורפת של שינויים. כל כך הרבה השתנה בשגרה של כולנו, שבא לי לבחון איך אני מתנהלת בשגרה שלי ולמה היא כל כך מעיקה עבורי.
אני חושבת על כמה התרגלנו לראות את האהובים עלינו כל כך מעט, על כמה התרגלנו להיות משועבדים לשגרת היומיום שלנו, שאנו נמצאים בעבודה, בלימודים, בבית ספר, או בסופי שבוע בבילויים. הכל קורה מחוץ לבית. זה לא אבסורד?

בזמן הזה היינו מוכרחים להפסיק לרוץ, להתבונן בחיינו. אולי לחלקנו, בפעם הראשונה.
כולנו ברחנו מהמגיפה שמתחוללת בחוץ, היינו מוכרחים לשמור על ריחוק חברתי ומוכרחים לא לזוז מהבית. בתוך כל זה זכיתי לנטרול כל ההפרעות החיצוניות, וזו הייתה הקלה מרעננת.
לא הייתה לי שגרה שתעיק עלי: לא צריך לרוץ לעבודה, לא צריך לקום מוקדם, אין לאן לנהוג או לרוץ, לא צריך לצאת לדייטים, אבא לא חוזר עייף ועצבני בסוף יום עבודה, אין מקומות בילוי לצאת אליהם בערב או בסופ”שים, אי אפשר ללכת למכון להתאמן (יש!), ויש כל כך הרבה זמן פנוי.. פתאום הבנתי כמה זמן לא קראתי, או ציירתי, כמה זמן לא אפיתי או בישלתי בסבלנות ובהשקעה אבל הכי חשוב- היה לי זמן בשפע לבלות עם בני המשפחה בבית.
בתקופה הזו חל ליל הסדר וקראנו בהגדה על בני ישראל שיצאו מעבדות לחירות, על איך הפכו מעבדים שנאבקים בשגרה של עבודה מייגעת, לבני חורין. כמה אירוני. לא?

כשהייתם בבית, האם עצרתם לחשוב על השינוי המשמעותי הזה שכל אחד מאיתנו חווה?
אצלי, הסגר הזה סדק את המופנמות שלי וכל כך הרבה צף אצלי..
שמתי לב שתקופה ארוכה הייתי כל כך מחוץ לחיק המשפחה שהייתי מרוכזת לגמרי בי, פתאום הרגשתי כמה התרחקתי מהחברים שלי, מהמשפחה שלי, כמה אני רחוקה מהבית וממה שעובר על האחים שלי ועל ההורים שלי.

פתאום, ללא השגרה, כשהחיים החיצוניים מחוץ לבית כבר לא מתקיימים, “נאלצנו” לשלב את חיינו אלו באלו עם בני המשפחה לשגרה אחת, בחלל אחד שבו שהינו כולנו יחד וזה נהיה כל כך אחר!
בבידוד פתאום התגלו לי דברים חדשים, זכיתי להיות שותפה לחיים של בני המשפחה שלי שוב.
אחותי הגדולה הגיעה להעביר את הבידוד בבית ההורים, אחותי הקטנה קיבלה מחזור לראשונה, בגלל שלא פעלה תחבורה ציבורית בדרום, אחותי החיילת הוכרחה להישאר בבסיס והייתה מתוסכלת על כך שלא הספיקה לבקר גם את אמא וגם את אבא בזמן המועט שנתנו לה בבית, ראיתי את אח שלי עובר תקופה קשה ומסתגר בחדרו מול המחשב עד שהיה קשה להורים שלי לדובב אותו, אפילו לא שמתי לב שאמא שלי עובדת כל כך קשה בחנות וצריכה עזרה בבית, אבא שלי לקח חופש מהעבודה, חברה שלו יצאה לחל”ת, ואני נשארתי מובטלת.

בתור בת להורים גרושים במשך כל הבידוד אני ואחים שלי נאלצנו לעבור בין הבית של אמא לאבא והסתבר שלחבר החדש של אמא שלי היה קושי עם זה. הוא ממש לא אהב את זה מכיוון שטען שזה מעודד הדבקה ושאנו מסכנים את אמא כשאנו מבקרים בבית! בכל פעם שהגעתי הוא עשה לי פרצוף, הרתיעה הזו מאיתנו הכעיסה אותי, הרי מקומי בבית אינו של אורחת. חששתי שאמא שלי תהיה בצד שלו ולא תרצה שנבקר כדי לשמור עליו.. בסופו של דבר אמא שלי הגנה עלינו, ולאחר מכן גם הוא השתכנע והוריד את המסכה לידנו. ניסיתי לא לתת לדבריו להשפיע על האנרגיה הטובה שלי.
הזמן הביתי הבלתי מוגבל הזה עם האנשים הקרובים אלי ביותר גרם לי להתגעגע הביתה.
חשבתי על כך שאולי כדאי לחזור לגור עם אמא, שאולי העצמאות שאני מקדשת היא פשוט לבד מדי. ראיתי שכפי שלי יש קשיים, גם ההורים והאחים שלי צריכים תמיכה, והבנתי שבבידוד הכפוי הזה, בביחד הזה, יש נחמה.

כעת, כשאנו עוזבים את הבית וחוזרים לשגרה שלנו ולחיים שלנו (לא אשקר שהתגעגעתי), אני חוזרת מחוזקת. אני לוקחת עימי מהתקופה הזו הבנה פנימית שרצוי לחיות את השגרה של כל אחד לחוד, כל המשפחה יחד. לשתף את המשפחה שלי בחיים שלי, בקשיים שעוברים עלי, שאני יכולה לתמוך באחים שלי וגם להיתמך על ידם- מכיוון שכמו שאני צריכה אותם, הם צריכים אותי. ואני מבטיחה לעצמי לא לתת לשגרה לקחת את אמא ממני שוב.. כל כך חבל להתרחק מהמשפחה כשהרבה יותר קל ביחד (:
זה הזמן לחשב גם את המסלול שלכם מחדש.
איפה אתם העברתם את הבידוד?
מה אתם לוקחים אתכם מהתקופה הזו?

 

הכל מהבית, שירלי בכור.