הכל מהבית: בית על גלגלים

הכל מהבית: בית על גלגלים

חברה שלי שאלה אותי השבוע מה זה בית בשבילי?
אני מניחה שלאדם אחר השאלה הזו לא הייתה מאיימת והוא בטח היה אומר שבית זה ביטחון או משפחה..
באותו רגע חשבתי לעצמי שהתשובה על זה תהיה סיפור כל כך ארוך וזה קצת יכאיב לי לענות עליה
אז אמרתי שאני צריכה לענות לשיחה והתחמקתי מהשאלה.
אני לא הייתי בוחרת לעצמי להתחלק ככה בין שני בתים, בחרו את זה בשבילי
התרגלתי לנדוד בין בית לבית עם שקיות של מה שצריך למחר ואקסטרה בגדים,
התרגלתי לחלק את החפצים שלי בין שני בתים,
ולצאת מהבית במחשבה שאולי אשן בבית אחר בלילה.
בתור חיילת הכי מעיק היה לעבור גם בסופ”ש בין אמא לאבא שרציתי להספיק את שניהם
והזמן איתם היה כל כך מועט ובכלל לא נחתי
יותר מזה, כבר שנים שיש עליי קבוע מברשת שיניים בתיק ולאחותי יש ברכב!
ההרגלים האלה עשו את המושג בית עבורי למשהו די מעורפל ולא יציב
אין לי מקום אחד עם החדר שלי והדברים שלי,
ואני טיפוס של סדר. ברגע שמזיזים לי משהו אני מאבדת את זה.

משהו התערער לי במילה בית, במחשבה בית ישר מתחלק אצלי לכמה מקומות,
ושמשהו מורכב מכמה חלקים כבר הופך את זה לחסר קצת.
זה מתיש לפעמים לחשוב שהכל היה קל יותר אם הייתה לי משפחה שחיה ביחד ולא בנפרד..
אבל, אני בכל זאת רוצה לנסות להרכיב את הבית שלי מחדש ולענות על מהו עבורי.
אתחיל בזיכרונות: בית זה הרעש של הרכב של אבא כשהוא נכנס לרחוב, מטבח שטבול בריח של אוכל מזרחי, הריח של הפרווה של הכלבה שלי או השיר “אני רץ” של דודו טסה שהיינו שרים בניקיונות..
ומעבר לבית עצמו של שירים וריחות ואוכל-
בית זה הבמה שלי, שאני יכולה לצעוק שאני מתוסכלת או לרכל או לרקוד מוזר או להסתובב לא מטופחת והכל יהיה נכון ומקובל על הקהל שצופה בי ומדריך אותי לאן ללכת ובמה לבחור, ושצריך נותן ביקורת לפעמים. רק שאני לא צריכה להיות שחקנית, ומי שנמצא שם רואה אותי לגמרי בלי מסכות.
בבית יש משהו שאין בשום מקום אחר- הבחירה אם להיות לבד או ביחד, בשקט עם עצמך או עם המשפחה.
לכן אגיד שמעל הכל, בית הוא מקום שבו רואים אותי ורוצים בטובתי, שם אני מרגישה מחוברת לאנשים האהובים והקרובים אליי ביותר ויש לי שקט, כי אני מקבלת את הצורך הטבעי שלנו במישהו אחר שיושיט לנו יד לעזרה כשקשה לבד.
והאם זה חייב להיות בבית?

תכלס היה פשוט לענות על השאלה, תחושות של בית הולכות לפני ומדריכות אותי בכל צעד.
דווקא מגניב להעז ללמוד ולהתרגל להרגיש ככה בשני בתים.
אגיד לכם למה אני חושבת שזה דווקא מתנה
לעבור מאמא לאבא לימד אותי לקחת איתי את התחושות האלה של בית לכל מקום ולחפש אותן, ולא להישאר אם הן לא שם.
המעברים הבלתי פוסקים האלה גרמו לי להיות רק במקומות שיהיו בית בשבילי, גרמו לבחירות שלי להיות זהירות ומחושבות יותר, הם תרמו לעצמאות שלי ועזרו לי לשמור על עצמי.
ככה אני יודעת בדיוק איך יראה הבית הפנימי שלי, מה אני רוצה שיהיה שם ויודעת לסנן מי יכול להיכנס אליו. אם יש מקום בו אני לא מרגישה שייכת, כנראה לא אחזור אליו, אם אכיר אדם שעסוק בעצמו או אחד כזה שלא רגיש לתחושות של אחרים הוא כנראה לא יהיה במעגל החברים שלי.
אני אוהבת לתת בית לחברים שלי ולקבל בחזרה בית.

אני מאמינה שאני לא היחידה שרוצה למצוא בית בכל מקום,
ואנחנו לא היחידים שרוצים לעבור ממקום למקום ולהרגיש בבית בכל אחד מהם,
עוד לפני שבנינו מבנה בית לעצמנו, אפשר ללמוד את הבית הפנימי שלנו דרך הזיכרונות.
תשאלו את עצמכם מהו בית שנהפך לשניים עבורכם?
אני ראיתי שאצלי לא משנה איפה הוא נמצא, אם יש אחד או כמה,
הבית נמצא בתוכי תמיד, בכל מקום ואני בניתי אותו.

 

הכל מהבית, שירלי בכור.