הכל מהבית: חרדת נטישה/ חלק ב’

הכל מהבית: חרדת נטישה/ חלק ב’

אפשר לבקש ממנו להיות כל מה שחסר לך, ככה זה כשיש לך מישהו.
שלי היה אז בעיני כל כך אינטליגנטי, כל כך מבין אותי, הראשון שככה כל כך מכיר אותי.
הייתי חיילת והוא בדיוק סיים קורס קצינים. לא יכולתי להימנע מלראות כמה ההתנהגות שלו מזכירה לי את אבא שלי.
ואני הייתי מאוהבת. 
אבל יותר מזה, הייתי שבויה.
את כל הדברים הטובים, כל הדברים שאני צריכה, תליתי בו.
נתתי לו את האחריות לקבוע מה יעלה בגורלי כמעט בכל דבר: להחליט איך אני מרגישה, להחליט מה מצב הרוח שלי.
הוא היה מרכז חיי, ההיגיון שלי היה הלב. אם היינו רבים אז כל שאר הדברים היו משתנים לאפור.

בזמן השירות הצבאי שנאתי את הצבא. היה לי קשה בבסיס והוא עזר לי, תמך בי, לימד אותי מהניסיון שלו.

היינו נמצאים יחד באינטנסיביות. כאשר נהפך לאדם קרוב אלי, לאט לאט השדר עבר אליו.
בהתחלה ציפיתי ממנו שיבין אותי מבלי להסביר וכעסתי כשלא.
הכרחתי אותו לטפל ולדאוג לי לפני כל דבר אחר.

‘על מה אתה מסתכל שאתה לא מסתכל עלי?’ הייתי אומרת לו. בכל פעם כזו הוא היה נראה בעיני לא נאמן, לא אמין, אפילו זר לפעמים.
‘מערכת היחסים שלנו לא שיויונית’ הייתי אומרת לו ומפרטת מה אני עושה שהוא לא עושה. מגזימה את מה שאני עושה ומקטינה או מתעלמת מדברים שהוא עושה בשבילי.
כדי להישאר “זו שלא דואגים לה”, להוכיח שאני “זו שלא דואגים לה”.
כאשר היה מבקש לדעת איזשהו פרט מחיי היומיום שלי שלא קשור אליו, זה היה נראה בעיני כמו חקירה, משהו לא ראוי לשאול.

רציתי לשמור עליו בתחום של האהבה בלבד מבלי שייכנס לתחום המשפחה שאני סוחבת.
אבל זה היה בלתי נמנע. עשיתי את זה בלי לשים לב בכלל.
הרגשתי שזה מעיק עליו, ולא יכולתי להפסיק.

אחרי חצי שנה של זוגיות, הוא החליט להיפרד ממני, ואז באמת נשברתי.
הכל הרי תלוי בו, זה לא רק זה שנפרדנו … אלא כל מה שהוא לקח איתו.
אם אתה הולך, לא ישאר לי כלום בלעדיך – הייתי מתאבלת בפניו, זה היה האיום שלי, זה נועד לרגש.
הכאב היה כפול- שוב ננטשתי. ומי הביא לזה ?
אני זוכרת שבפרידה בכיתי על המון דברים אחרים לא כאלה שקשורים לפרידה. בכיתי במשך שעות,
בכיתי שאני כזאת דפוקה ומביאה הרס בידיים שלי עצמי.
מאותו יום, זה החמיר. נזהרתי לא לגלות שוב את הפגיעות שנתתי לעצמי לחוות לידו, ושמרתי בפנים.

הכל חזר על עצמו. בתגובה לזה שנפרד ממני, נהייתי אכזרית,, תוקפנית, אגרסיבית, אפילו אלימה לפעמים.
אחיי ואמא שלי פחדו להגיד לידי מילה לא במקום, פחדו לגעת בי.
אפשר להגיד שגם היום אני עדיין מתמודדת איתו, שאותו שדר עדיין חי בי, אני עדיין לפעמים מוצאת את עצמי בורחת ממנו.

לא מזמן אחי הקטן בטעות התנגש בי ואמר לי בעיניים מפוחדות ‘סורי אני לא יגע בך יותר אני מבטיח’, והבנתי שעד ממש לא מזמן הייתי כזו תוקפנית כלפיו וכמה זה לא פייר.

הכל מהבית, שירלי בכור.