הכל מהבית: לאמא יש חבר חדש

הכל מהבית: לאמא יש חבר חדש

שנתיים לאחר הפרידה של ההורים,
אשר לי בתור מתבגרת היו נראים כמו יומיים,
לפתע אמא מביאה את החבר החדש שלה.
והוא, בסך הכל הוא איש טוב, אבל למה הוא נכנס אליי הביתה?
מה הקשר שלו אליי? לאמא אולי יש מחויבות אליו, לי אין.
אוף זה כל כך מבייש. למה אין לי משפחה נורמלית?
אלו היו המחשבות שלי בפעם הראשונה שהגיע לארוחת ערב.

אני זוכרת את היום הזה.
כשנכנס הביתה זה היה לי מאוד מביך, והמצב הזה הרגיש לי מאוד זר.
כלפי חוץ, עשינו רושם טוב, קיבלנו אותו יפה ובכבוד.
כולנו התנהגנו אחד לשני בנימוס אבל יכולתי לראות את הבהלה על הפנים של אמא שלי, של האחים שלי ושלו. אני בהחלט נבהלתי ממנו, לא מצא חן בעיניי הצחוק העוצמתי שלו, איך שהוא נראה, ושהוא ממש טועה אם הוא חושב שהוא יכול להיות אבא שני שלי.
אני, כל מה שרציתי זה לקום מהשולחן ולהסתגר בחדר שלי.
לחשוב על כך שלאמא שלי יש חבר זעזע אותי. לא בגללו, בגלל שכאשר ישבנו לשולחן, הבנתי שההורים שלי לא יחזרו להיות יחד יותר. זה באמת נגמר לתמיד.
לפתע הגירושין של הוריי קיבלו פנים וצורה. וזה נפל עליי בבת אחת.

הפניתי את הכעס אל אמא שלי, איך היא מצפה שהוא יהיה חלק מהמשפחה עכשיו?
זה בלבל אותי, איך היא מצפה שאתייחס לזר הזה שנכנס, כאל האהוב החדש שלה?
לקח לי כמה חודשים לעכל את זה, להתרגל אליו היה תהליך שלקח לא מעט זמן.

למרות הקושי, אף אחד מאיתנו לא רצה שאמא תישאר לבד בשבילנו,
לא דחינו אותו או התנגדנו לכך שיגיע, מיד קיבלנו אותו.
אבא שלי היה בהלם שככה קיבלנו אותו ואמר “אלו הילדים המחונכים שלי”,
לימים, הוא הפך לחלק מהבית שלנו.

מה שהקל על הכניסה שלו לבית, זה שהוא בן אדם פתוח ומלא בביטחון.
הוא הביא איתו צבעוניות כזו, היו לו סיפורים מרתקים על המשפחה שלו בדרום, על הצבא, על הילדים שלו, ועל כל אחד מהחברים שלו. הוא היה מכין לנו סלטים שידע להכין, היה מבשל עם אמא לקראת שבת, ומאוד השקיע כשהכין לנו אוכל.
חשבתי על כך שהוא טוב לאחים שלי, שאף פעם לא משעמם איתו, ושהוא מאוד אוהב את אמא, אם אמא שלי שמחה לידו, הם זוג טוב ביחד.
לפעמים הייתי מקנאה בו, שיש לו כל כך הרבה זמן עם אמא. לפעמים גם הרגשתי שזה בא על חשבוני, ושאמא מעדיפה להיות איתו כי הרבה פחות מבלה איתנו מאז שהכירו.

עם הזמן לאחר שהתחלנו לשוחח, הכרתי אותו והתחברתי אליו, גם פחות כעסתי עליו.
לעולם לא הרגשתי מספיק בטוחה לבקש ממנו דברים, כמו לקחת אותי או לבקש ממנו לקנות משהו שחסר לבית.
אבל כן הייתי נעזרת בו לפעמים, לקחתי איתו טרמפ לבסיס כשהייתי חיילת, אני ואחותי היינו נצמדות אליו באירועים של המשפחה כי תמיד היה מעניין לידו, אני ואחיי אפילו הלכנו לבקר אותו בעבודה יום אחד, סתם כך כי הזמין אותנו. אני זוכרת איך התגאה בנו מול חבריו לעבודה, כאילו היינו ילדים שלו. ואנחנו? לא התנגדנו.

אז למה אני מדברת בלשון עבר?
כי עכשיו, אחרי שמונה שנים יחד, הם נפרדים.
והמשפחה שלי שוב מינוס אחד.
הוא היה שותף לאינספור זיכרונות משפחתיים, שכבר הפך לחלק מהמשפחה.
הוא היה איתנו באירועים משפחתיים, בחגים, הכרנו את הבנות המתוקות שלו, הם אכלו איתנו כל שישי, קמנו בבוקר לאותו מטבח והלכנו לישון באותו בית.
שוב נכפה עלי להיפרד ממישהו שהיה חלק מסיפור המשפחה שלנו, ושוב אני צריכה להתרגל לכך שהבית משתנה ולהתמודד עם החלל שהותיר.
חסר לי עם מי לדבר, והוא נהיה חסר בבית. אחיי הקטנים, ממש מתגעגעים אליו.
לא הייתה לנו הזדמנות להיפרד כמו שצריך, והוא נעלם מהבית שלנו כלא היה ..
אני לא חושבת שזה בגלל שהוא לא רוצה לדבר איתנו, אלא בגלל שהקשר שלנו מתבסס קודם כל על הקשר שלו עם אמא, והוא בטח מרגיש לא נעים ליצור איתנו קשר כי אנחנו הילדים שלה, והם כבר לא יחד. וזה מובן.

היה לי נורא קשה לקבל את החבר החדש של אמא שלי, ועוד יותר קשה להתחבר אליו.
הזוגיות החדשה של אמא גרמה לי להבין שההורים שלי נפרדו, בנקודת המפגש הזו הייתי חייבת לקבל את זה שהמשפחה שלי לא רגילה, ולכן היא נראית קצת אחרת.
ולמי מכם שיש לו דמות חדשה בסלון, שנראית זרה ומפחידה ..
זה אכן מפגש מטלטל, לראות את ההורים עם בן זוג חדש, ממשיכים הלאה, לחיים חדשים.
תוכלו לראות את זה כהזדמנות לראות את ההורים שלכם מאושרים, וכהזדמנות עבורכם להתבונן בזוגיות טובה ובריאה שיש בה אהבה, ולהכניס אליכם אור חדש הביתה.

 

הכל מהבית, שירלי בכור.