הכל מהבית: מלכת הדילמות

הכל מהבית: מלכת הדילמות

אני הבכורה מבין חמישה אחים.
תמיד היו ממני ציפיות גבוהות יותר ממני מאשר מאחיי הקטנים.
בזמן הפרידה, היה על הכתפיים שלי משקל רב בכל מה שקשור לאחים הקטנים שלי.
לא הייתה לי אפשרות להתנער מהאחריות הזו של להיות אחות בכורה, או לבחור תפקיד אחר.
במשך השנים הייתי צריכה לשמש עבורם דוגמא איך להתנהג בבית ספר, להדריך אותם מהניסיון שלי, ללמד אותם איך לבשל, איך לעזור בבית, איך להצליח במבחנים, איך לשאוף גבוה.
כשהגירושים היו טריים הבית התפצל לשני מחנות.
צד אחד אמא, צד אחד אבא, ובאמצע היינו אנחנו – המכנה המשותף של שניהם
שתמיד רוצה ששני הצדדים יסתדרו אחד עם השני.
גם אם אנחנו לא רוצים להילחם, וגם אם תמיד נבקש שלום,
מי עומד על קו הגבול בחילופי האש בין ההורים? תמיד אנחנו, הילדים.

כשההורים שלי לא רצו לדבר אחד עם השני, נפלה עליי האחריות להעביר מידע ביניהם.
למשל כאשר נדרש שיתוף פעולה של שניהם מול בית הספר או כשהיו אירועים ששניהם היו צריכים להגיע אליהם,
הרבה פעמים הריבים שלהם והתקשורת שלהם הייתה דרכנו.
זה לא היה לי פשוט. שנאתי לעשות את זה, כעסתי על ההורים שלי שהם מכריחים אותי לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות, לא הבנתי למה הם לא מסוגלים פשוט לדבר בעצמם כשהם רואים מה זה עושה לי.
זו הייתה עבורי התמודדות רגשית לא פשוטה, אפילו כשהייתי בת 18 בזמן הגיוס לצבא, ביקשתי לשרת בבסיס סגור למרות שלא רציתי. זו הייתה הדרך היחידה שלי להתרחק מהבית ולהוריד ממני את הנטל הזה.

בתור האחות הבכורה, קיבלתי תפקיד של הורה בשני הבתים.
עליי נפל נטל התפקיד למלא את החלל שההורה החסר בבית הותיר: עשיתי כביסות, כלים, בישלתי לאחיי כשחזרו מבית הספר, ישבתי לעשות איתם שיעורי בית ועזרתי להם להתכונן למבחנים.
אבל יותר מזה, אחים שלי התבוננו בי והקשיבו לי במהלך התקופה הקשה הזו.
הרגשתי שזו האחריות שלי להגן עליהם שלא יפגעו, לנחם אותם כשהם עצובים, לעזור להם עם הקשיים בבית הספר, עם החברים, לעזור להם לצאת מהבדידות, לעודד אותם לעשות דברים שהם אוהבים.
השתדלתי באותה תקופה לחלוק איתם את התחושות שלי ואת החוויות שלי, שלא ירגישו לרגע שהם לבד בזה, בתקווה שזה יעודד אותם.

אחיי, שהיו קטנים אז, התקשו לקבל החלטות והרגישו הרבה אשמה על הבחירות שלהם.
כאשר הם היו צריכים לעמוד על שלהם, הם תמיד חששו שזה יפגע בצד השני ופנו אליי לעזרה ושאלו אותי לגבי הבחירה שלהם: “האם לדעתך אני פוגע במישהו עכשיו?”, “מישהו נעלב ממני?”
“אם היא כועסת עליי עכשיו זה אומר שתגלה משהו שסיפרתי לה בסוד?”
יכולתי להרגיש שהם נקרעים בין האפשרויות שעומדות בפניהם, כמו שהיו עומדים באמצע בין אמא לאבא וחושבים למי מהם לפנות, כאילו אמרו לי: “אבל שירלי- אם אני אחשוב על אמא, אני לא אחשוב על אבא”.
כל החלטה פשוטה הפכה לשאלה “אבא או אמא?”
כאב לי על הקושי של כולנו להתמודד עם בחירות. הבחירה הכי טריוויאלית שיש, כמו עם איזה חברה להיפגש, הופכת לקשה מנשוא ועלולה להביא לחששות, למחשבות מטרידות.
אפילו לדברים שלגמרי אינם בהקשר המציאות – שאולי ההורים לא אוהבים אותי או לא רוצים בטובתי. שאולי אם היו רואים אותי ואת מה שאני צריכה הם בכלל לא היו מתגרשים…

עבורי הקושי לבחור כל כך מובנה מהבית.
אני זוכרת ששתי חברות שלי הזמינו אותי לבית שלהן. כשניסיתי להחליט לאיזו מהן ללכת, מאוד חששתי שזה יפגע בזו שלא אלך אליה, דאגתי שלא תרצה להישאר חברה שלי כאשר אגיד לה שיש לי תוכניות אחרות ואני לא מגיעה אליה, חשבתי אולי כדאי להישאר בבית, לא הצלחתי להחליט. בסופו של דבר, נמנעתי מלבחור ויזמתי מפגש להכיר ביניהן 😊
הקושי להתמודד עם בחירות מלווה אותי עד היום, ספקות מסוימים שנוצרו אצלי שם נשארו איתי עד היום.
כשאני נתקלת בסיטואציות שאני שוב לא מצליחה לבחור, מעצבן אותי להחליט בעצמי.
זה שוב מחזיר אותי להיות בין אמא לאבא. זה גורם לי לתחושות קשות של כעס, לחץ, פחד וחוסר אונים.

למרות שאני לא רוצה להיות במקום המאיים הזה, אי אפשר להימנע מלעמוד בפני בחירות.
כשאני ניצבת בפני החלטה, אני מנסה להתעלם מהתחושה של סדרי עדיפויות, אני מנסה לא לתת למחיצה בין ההורים שלי להוות מחיצה גם עבורי.
ברגעים שהכעס עולה, אני מזכירה לעצמי שזה שההורים נפרדו ושהיינו צריכים לעמוד כנועים באמצע המאבק ביניהם,
זה לא אומר שהם רצו להכאיב לי או לאחיי בכוונה.
אני רוצה להאמין שההורים שלי תמיד יעדיפו את טובתי ויהיו לצידי.

כיום אני מאמינה שלכל אדם מגיע לבחור בעצמו.
במבט לאחור, הייתי רוצה שיהיה לי את האומץ לחשוב על עצמי ולא לחפש לבחור אף צד,
להבין את זה שכשאני מעדיפה שלי יהיה טוב, זה לא בהכרח עולה על טוב של מישהו אחר.

 

הכל מהבית, שירלי בכור.