הכל מהבית: מרגל

הכל מהבית: מרגל

בית המשפט פסק על “משמורת משותפת”, מאז הכל היה כל כך מהר ומאולתר.
אבא החל לישון מחוץ לבית, בבית גדול, ריק, עם ריח לא מוכר.
לאחר מכן אנחנו עברנו אליו, כל החפצים והריהוט הועברו לבית החדש של אבא ואמי נשארה בבית שהיה של כולנו בלעדינו הילדים.
אבא כעס על כך שאמא החליטה לעזוב, שככה העזה לעשות לנו.
אמא נשארה בבית גדול וריק, ללא כל רכוש ומובטלת, הרי לא עבדה כל שנות הנישואים רק טיפלה בנו. אמי התחילה לעבוד כקופאית בסופר, ואז חיפשה לשכור בית שתוכל להחזיק. היא הייתה בלי רכב אז ופעם סיפרה לי שחזרה ברגל מהעבודה קילומטרים וראתה אותנו חוזרים למושב עם הג’יפ של אבא. אחסוך מכם את שאר הפרטים הכואבים, הם לא חשובים לנושא שעליו אני רוצה להציג לכם.
בתוך ההתחלה הכואבת הזו היינו אנחנו, לא נתתי לעצמי את הזמן המספק להשלים עם המצב, ופשוט התחלתי להסתגל אליו ולשרוד. אם לא בשבילי בשביל האחים שלי, בשביל ההורים שלי. התעלמתי מהמצוקה שלי. הרגשתי צורך להקל על ההורים שלי, לעשות להם טוב בתקופה ההיא.

התרגלתי לשים כאב שקשור אלי בצד כדי להיות במיטבי בשביל אחרים. גם היום אני מתעצבנת ששואלים אותי מה שלומי. מין תחושה של חסך.
הבנתי את רצונם של ההורים שלי לא לדבר אחד עם השני ולהישאר עוינים ולקחתי על עצמי להיות המגשר ביניהם, גם בינם לבין האחים שלי. זה עלה לי ועולה לי בהרבה מאוד.
כל אחד מאיתנו הזדהה עם הורה אחר, ואני ניסיתי לגשר על הפערים. כך שהאש תמיד הייתה עלי.
אבא מתלונן בפניי על אמא, ואמא על אבא. הם רבים דרכי, ואף אחד מהם לא חושב עלי.
אף אחד מהם לא עוצר לחשוב אולי זה פוגע בי, אולי זה עושה נזק.
אז לא יכולתי לא להתערב כפי שאחים שלי עשו, לעמוד בצד מבלי לעזור, מבלי לבוא לחבק את אמא אחרי מריבה עם אבא, מבלי לרוץ לאבא כאשר עצבני ולנסות לפנק אותו במשהו ולהרגיע אותו ולהקל על החוויה שלו. וזו הייתה טעות.
כאשר שיתפתי עם זה פעולה נתתי את הקרקע לאפשר חוסר תקשורת ביניהם, וזה נמשך שנים. בעצם עד היום.
הסכמתי להעביר כל מידע שאבא ביקש להעביר לאמא, או להפך. זה לא היה נעים.
אז לא הבנתי שאני לא אמורה להיות במקום הזה. וגם ההורים שלי לא.
כתוצאה מהמצב העגום הזה יצא מצב שאבא חשב שלקחתי את הצד של אמא ואני נגדו, אמא חשבה שאני בצד של אבא ונגדה.
התחילו לקרוא לי בשמות גנאי כמו “מרגל”, אמא הייתה אומרת “את בדיוק כמו אבא” ואבא היה אומר “את בדיוק כמו אמא”.
כמה את דומה לאמא, את אפילו מדברת כמוה. זה לא מילים שלך, זה לא אמונות שלך, זה רק מה ששמעת ממנה.
בגלל שלא היה לי האומץ לעמוד על כך שאני לא רוצה להיות באמצע ולהתחלק בין ההורים שלי, גרמתי למשבר של אמון אצלם.
כל דבר שאמרתי חשבו שאני שמעתי מההורה האחר. מישהו פעם הרגיש את התחושה שהורה חושד בך?
זה כואב ברמה הרסנית, וככל שנכנסתי עמוק יותר למאבק ביניהם כך המצוקה שלי התעצמה.
אני לא יכולה לעמוד מהצד שאני רואה עוול, אני מתוסכלת מזה וגם לא מתחרטת על כך, אבל אני יכולה להגיד לכם, כשמדובר בגירושין אל תיכנסו לשם. תגידו די!!!
אל תקחו על עצמכם משהו שגדול מכם. תתנו להורים לריב, להתווכח, לצעוק אחד על השני. רק אל תתערבו, גם אם מבקשים מכם להתערב, תהיו אמיצים! תגידו בנימוס שלא. זה טבעי שבגירושין ההורים יהיו מרוכזים בעצמם.. אבל זה לא תפקידכם להיות חלק ממאבק הכוחות ביניהם.

 

הכל מהבית, שירלי בכור.