זו לא הפרידה, זה אופן הפרידה- מאת ל.ש.

זו לא הפרידה, זה אופן הפרידה- מאת ל.ש.

אני בן 26 אח בכור מבין שלושה אחים. גדלתי לתוך משפחה רגילה לחלוטין, משפחה מוכרת ומעורבת בקהילה ובציבור. ההורים שלי הקימו את בית הכנסת יחד עם עוד כמה משפחות ועם הזמן הביאו לשכונה משפחות נוספות, וכך בנו את הקהילה לאט לאט. אמא שלי היתה אחראית על כל האירועים של בית הכנסת ואבא שלי היה הגבאי.
הבית שלנו היה פתוח לכל משפחה שהגיעה לבדוק את השכונה, והן תמיד התארחו אצלנו בשבתות.

היתה לי ילדות רגילה כמו לשאר החברים שלי, או לפחות ככה חשבתי אז. הייתי בחוגים שונים אחר הצהריים, אמא שלי עשתה הסעות לקבוצת הכדורסל שלי ואבא שלי היה אחראי על המפגשים והפעילויות בשבת לילדים בשכונה.

אבל כל זה לא שווה כלום עקב המשבר שהמשפחה עברה במהלך הגירושין והפרידה של הוריי.

בתור ילד קטן אני זוכר את המריבות הרבות בין ההורים, את הצעקות, הוויכוחים על שטויות ואת הלחץ והמתח שהיו באוויר ימים רבים בבית. בערב המריבה כביכול נגמרה, אבל למחרת ההורים שלי עדיין לא היו מדברים, לא מתייחסים אחד לשני, ובקושי פונים אליי ואל אחיי.

בתור הבכור הרגשתי שלקחתי את זה קשה יותר משאר אחיי. הייתי שם תמיד בשביל אמא שלי, לנחם, לעודד ולהתחנן שתסלח לאבא על כל מה שהוא עשה, ושנמשיך את החיים ה”נורמליים” שהיו לנו. ביקשתי להעלים עין על כל הרע והקשיים הקיימים לטובת כלל המשפחה. לילות ארוכים שחוויתי בכי של אמא על כתפי, יושב איתה בחושך, או מוצא אותה עולה בבוקר אחרי שישנה לילה בסלון.

אחד הזיכרונות שלי בתור ילד הוא חופשות החורף בהן היינו נוסעים קבוע לסבא וסבתא למשך שבוע. זמן בו ההורים שלי לא עבדו, אם כי אבא כן ענה למיילים וטלפונים מדי פעם. הזמן הזה, שהיה אמור להיות זמן של יחד, זמן איכות משפחתי בלי הפרעות או דאגות, כלל בתוכו מידי שנה מריבות ומתחים ומעולם לא הצליח להשיג את מטרתו. יום ההולדת של אחי הקטן תמיד נפל בתקופה הזו, ותמיד הוא טען שסביב יום ההולדת שלו הם רבים. לא ייחסנו חשיבות רבה לעניין, כי ככה גדלנו וככה חשבנו שכל משפחה חיה ועוברת את המשברים האלו.

אבל זה לא נגמר בזה, אבא שמוריד את אמא במהלך נסיעה בעיר לא מוכרת וממשיך לנסוע, או נעלם לכמה שעות בלי סיבה בשעה שאמא מארגנת אותנו ודואגת לנו לבד. אני יכול להמשיך עם אלף סיפורים כאלה שאני זוכר, וכאלה שעם קצת מאמץ מחשבתי יעלו.

הייתה תקופה שסבא שלי היה בבית אבות מרחק שעה וחצי נסיעה והיינו נוסעים כל יום ראשון לבקר אותו, ביקור שלפעמים בעצמו לא היה אפילו שעה וחצי. על אף שהנסיעה הייתה עשויה להיות זמן איכות משפחתי, פעמים רבות אבא היה שם אזניות ומקשיב לאיזה שיעור, בלי יותר מדי להתייחס למי שנמצא סביבו.

לעולם לא חלמנו שככה המשפחה תתפרק. משפחה ששרדה לא מעט מריבות והיתה כה מרכזית לשכונה ולקהילה- פשוט התפזרה לה.

הסיבות הן רבות וגם בהחלט לא הנקודה החשובה בכל הסיפור.

כשהייתי בכיתה י’ יצאתי מהבית לתכנית מיוחדת של חילופי סטודנטים למשך חודש וחצי. במהלך התקופה הזו קרו דברים שאני יודע היום בדיעבד, שעדיף שלא אדע מה התרחש בה. עד היום, 10 שנים אחר כך לעולם לא שאלתי או התעניינתי מה קרה אז. כשחזרתי מהתכנית, ההורים שלי הגיעו לאסוף אותי משדה התעופה והרגשתי את המתח באוויר, משהו השתנה ביחס שלהם. באותו רגע לא ידעתי לשים אצבע על מה בדיוק מתרחש, אבל אני זוכר איך פחדתי מהמילה “גירושין” ומההשלכות שלה על המשפחה שלי. ראיתי את זה בתור תיוג לחיים, “ילד להורים גרושים”. סטטוס שמביא איתו יחס מסוים ורגישות מסוימת כלפיך,  סטטוס שלא היה בי כל רצון להשתייך אליו.

החוויות, הזיכרונות והמעשים מהילדות חרותים אצלי ואפילו עולים בסיטואציות המזכירות את העבר. אני כבר מעל 8 שנים לא בקשר עם אבא שלי. זו החלטה ברורה שקיבלתי בעקבות כל מה שהתרחש וגם מה שעברתי באופן אישי.

אינני יודע איך כל אחד חווה גירושין במשפחתו, אבל אני בטוח שהילדים סובלים מזה הרבה, לפעמים יותר ממה שנראה לעין. כשההורים דואגים לעצמם ולפתרון הבעיות שלהם ושוכחים את המשותף ביניהם, הם עלולים לאבד את ילדיהם.

יש עוד הרבה לספר ואני חושב שעד כמה שאני מספר ומשחזר את מה שקרה, לעולם יישאר משהו עמוק בפנים שאין לו דרך לצאת החוצה. צלקת פנימית שנגרמה עקב חוסר המחשבה ותכנון הגירושין. זה לא אידיאלי, אבל אם בסוף מחליטים שזה הפתרון האחרון שנשאר, צריך לחשוב ולתכנן היטב איך עושים את זה בצורה הטובה ביותר מבלי לפגוע במעורבים בכך.

בעיניי, ההצלחה והניצחון הם היכולת שלי להמשיך לדהור קדימה בחיים. לעבור מכשולים רבים, להצליח ולשאוף לפסגות גבוהות יותר. קיבלתי הרבה כלים בעקבות מה שעברתי, ולמדתי איך להתמודד בצורה בוגרת כשאני עודני בגיל צעיר.

אם היו שואלים אותי מה הדבר היחיד שהייתי משנה בחיים שלי, הייתי עונה שזה הדרך שבה התפרקה לי המשפחה. לא הייתי מחליף את המשפחה שלי באף משפחה אחרת, וגם לא את ההתמודדויות השונות הקיימות בה, אך אני יודע בבירור שהיה ניתן לעשות את הפרידה בצורה מבוקרת ועדינה יותר.